ווינריות ושאננות בקבוצה המרגשת בעולם

כשתשאל את חובב הכדורגל הממוצע מי הקבוצה הכי ווינרית שהוא מכיר , מי הקבוצה שאף פעם לא תספיד אותה , גם אם היא בפיגור של שלושה שערים במחצית במשחק ליגה נגד קבוצה גדולה, גם אם היא בפיגור של שני שערים עשרים דקות לסוף במשחק גביע חשוב  וגם אם היא בפיגור של שער אחד שתי דקות לסוף בגמר ליגת האלופות , מי הקבוצה עם האופי הכי חזק שהוא מכיר

השם שתשמע מרוב האנשים הוא מנצ'סטר יונייטד.

אני , כאחד מהכלל וכאוהד יונייטד, מסכים עם זה, כמובן. מנצ'סטר יונייטד היא ללא ספק הקבוצה עם הכי הרבה קאמבקים בעשרים שנה האחרונות והיא עושה את זה על הצד הטוב ביותר. לא משנה כמה המצב רע ומה הפיגור אני תמיד יודע שהסיכוי להשוות ולנצח קיים.

אך העונה , ובכלל לאורך התקופה שאני עוקב אחר הקבוצה המרגשת הזו אני חש בעיה אחרת בקבוצה - השאננות. במבט לאחור אני מרגיש שכשאני מצביע על הרגעים בהם הייתי לחוץ ומפוחד ,לרוב, אלה היו הרגעים שדווקא הובלנו בהם וגם אם  ביותר משער אחד. וכשזה קורה זה קורה לרוב נגד הקבוצות הקטנות הן באירופה והן בליגה האנגלית.

גם אם לא חטפנו את שער השוויון הזה אני מרגיש שיש שאננות במהלך המשחק בהרבה מהמקרים, וזה מרגיש שאם הגול הנוסף לא יגיע אז השוויון יגיע ואז , לפעמים (בכל זאת, יונייטד), כבר יהיה מאוחר מדי להבקיע עוד שער ולנצח את המשחק.

כשהייתי בן חמש עשרה ז'וז'ה מוריניו , מאמן די אנונימי בקנה מידה אירופאי, הגיע עם קבוצתו פורטו לאולד טראפורד במסגרת שמינית גמר ליגת האלופות למשחק הגומלין כאשר במשחק הראשון בפורטוגל הייתה התוצאה שתיים אחת לטובת הפורטוגזים. אז בתוצאה כזאת , כמובן, מספיק ליונייטד נצחון של אחת אפס והם בשלב הבא. זאת הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי את תחושת השאננות הזאת במלוא עוצמתה עם כל התופעות לוואי שמגיעות עמה וכמו בכל סוף של משהו רע הגיעה הדקירה הסופית בדמות שער שוויון , במקרה הזה שוויון שהיה כולו הפסד. יונייטד הובילה אחת אפס ברוב שלבי המשחק , מהדקה השלושים ואחת ,למעשה, ואז מהגבהה חופשית סתמית בדקה התשעים הגיע השוויון הנורא, אחרי שישים דקות של שאננות.

מוריניו חוגג באולד טראפורד

אז אני שואל למה ? למה זה צריך לקרות ? המומנטום אתנו , הכשרון אתנו, השם הולך לפניינו- בואו נבקיע את הגול השני ונרסק את היריבה. אז נכון , לרוב השער הנוסף כן מגיע אבל בתור אוהד זה מרגיש שדווקא כשהשער השני לא מגיע אלה המשחקים החשובים באמת.

העונה הרגש צף כל משחק שהובלנו מחדש. זה עלה על גדותיו במשחק הבית האחרון, שלב הנוקאאוט הראשון בליגה האירופית, נגד קבוצת פאר הולנדית אך כבר שנים לא בטופ העולמי - למעשה, קבוצה קטנה , אחרי שתיים אפס בחוץ במשחק הראשון ואחת אפס (!) בבית מדקה תשיעית במשחק השני-אין שום סיבה להרגיש את הלחץ הזה. קבוצה כלכך איכותית עם יכולת לבנות שתי קבוצות שיתמודדו על אליפות בכל ליגה בעולם, למה לא להבקיע את השני? קבוצה שבכל רגע נתון כל שחקן יכול לעשות שער במהלך אחד מבריק, תעשו את השער הזה ותגמרו את הסיפור.

קשה להאמין שבאמת הרגשתי את מה שהרגשתי לאורך המשחק הזה, על פניו לא היה להולנדים באמת סיכוי - הובלנו בסיכום שלוש אחת ברוב שלבי המשחק והסיכויים שאייאקס תבקיע לנו שני שערים קלושים אבל מי שעוקב אחרי הקבוצה העונה ולאורך ההסטוריה ושם לב לפרטים הקטנים יש משהו מאחורי כל הווינריות הזאת במשחקים בהם אתה דווקא מוביל ומרגיש בטוח בעצמך ואז היא מגיעה , המפלצת הנוראה מכל - השאננות. ואז זה באמת קרה, בדקה שמונים ושבע ההולנדים עלו ליתרון שתיים אחת אך בסיכום שלוש שתיים ליונייטד, עם זאת לעוף מהליגה האירופית במצב כזה כבר לא נראה כסיוט שלא יכול להתממש אלא כסיוט שעלול להתגשם. אם תשאלו אותי - גם פרגי הרגיש את זה ואם תשאלו אותי - אם היו עוד כמה דקות למשחק הזה הסיוט היה הופך למציאות.

על שאננות משלמים

יש היחשבו כי התחושה מורגשת באופן יוצא דופן העונה כי המאבק לאליפות כה צמוד ,וכל נקודה קריטית, וכי עפנו מליגת האלופות- אז לא. הרבה פעמים לאורך ההסטוריה הרגשתי את זה במשחקים ולרוב זה קרה במשחקים בהם האתגר לא כלכך גדול אך אלה היו משחקים חשובים וקריטיים , נגד קבוצות "קטנות", ותמיד זה קרה אחרי שהובלנו כי אם לא מובילים אז המצב אידיאלי וכאן אנחנו באים הכי טוב לידי בטוי בעזרת הווינריות המאפיינת רק אותנו.

העונה זה קרה אינספור פעמים ובכל המסגרות , כשיש תחושה "לא נספוג את הגול" ו"השני בדרך" זה לא קרה. כל המשחקים בשלב הבתים בצ'מפיונסליג להוציא המשחקים נגד אוטלול גאלאץ, אפילו בניצחון שתיים אחת על ארסנל  הובלנו אחת אפס והיו עוד מצבים להבקיע ואז הלכנו אחורה ובעשרים דקות של שאננות הגיע השוויון. במקרה הזה ,למזלנו, היה את הזמן לנצח את המשחק (ווינריות, כאמור) בדקה השמונים וחמש (דני וולבק).

המשחק שרוח היונייטד, כפי איך שאני רואה אותה בעשרים וארבע שנים בהם אני חי, בלטה, בצורה הטובה ביותר ומאפיינת את הווינריות והשאננות של יונייטד, במשחק אחד בודד- המשחק נגד בלקבורן. ההבדל הקטן שהפעם היה לזה סוף רע בניגוד להסטוריה - ומזה בדיוק אני חושש, שהמשחקים בהם השאננות תגבור על הווינריות יירבו.

משחק בבית נגד קבוצה במקום האחרון - המאבק צמוד לאליפות, כאמור, וכל נקודה חשובה; נכנסנו לפיגור אחת אפס בדקה השש עשרה – מצב סביר. אין בעיה והתחושה של "זה יגיע, נשווה וננצח. אנחנו יונייטד" עולה ואז מתבטלת בדקה החמישים ואחת שכבר שתיים אפס לטובת בלקבורן ואז זה כבר מתחיל להטריד , ואם זה מטריד - הווינריות צפה - אחרי דקה שער מצמק של ברבטוב ואחרי עשר דקות זה כבר שתיים שתיים - הווינריות- והנה שוב חוזרים לשאננות ולתחושה של "יש עוד שלושים דקות לחזור למשחק, זה יגיע -  נבקיע וננצח" ואז משומקום בדקה שמונים חוטפים גול ומפסידים את המשחק שאמור להיות הכי קל העונה ומפסידים עוד שלוש נקודות יקרות במאבק על התואר - כשכרגע להזכריכם ההפרש ממנצ'סטר סיטי הוא שתיים בלבד.

והשאננות הזאת העונה הגיעה למצבים רעים וקיצוניים במונחי מנצ'סטר יונייטד העונה: שאננות נגד באזל הביאה לניפוי מוקדם מליגת האלופות. במצב של אחת אחת נגד ליברפול בשמינית גמר גביע כבר ראינו את המשחק החוזר באולד טראפורד ואז בדקה השמונים ושבע השאננות הביאה הפסד וניפוי מעוד מפעל יוקרתי. שאננות שכמעט העיפה אותנו מהליגה האירופית , כפי שסיפרתי קודם, וניפוי מעוד מפעל. שאננות שגרמה לנו להפסיד הרבה נקודות ליגה העונה ואני מקווה שלא תגרום לניפוי מהלחם והחמאה שלנו- הליגה, שהשנה חשובה מתמיד כי ההתמודדות היא עם הסיטי.

אז נכון, אסור לי להתלונן. אני חי עשרים וארבע שנים וראיתי את יונייטד זוכה באינספור תארים ואינספור נצחונות מתוקים קאמבקים גדולים ושאר ריגושים. אבל אחרי הרבה משחקים בהם הרגשתי ככה העונה צריך גם להצביע על נקודות החולשה ונקודת החולשה הזאת מטרידה אותי לאורך השנים באופן כללי והעונה באופן ספציפי ונוקב. זה לא משנה מי הסגל ומה ההרכב זה קורה מדי פעם וזה קורה במשחקים חשובים - צריך להעלים את זה, להיות דורסנים , גם כשמובילים אחד אפס ואפילו שתיים אפס - אסור להכנס לשאננות אף פעם. כי שאננות שווה הפסדים. והפסדים זה ההפך ממנצ'סטר יונייטד.

יונייטד בפוזה מוכרת